אלקס הרטמן (1956 – 2024)

בלב כבד אנו נפרדים מאיש יקר, שותף וחבר – אלקס הרטמן.

לפני כארבעה עשורים הצטרף אלקס למשרדנו כמתמחה צעיר. לאורך השנים צמח והתפתח במשרד, עד שהפך לחבר בכיר בהנהלת המשרד.

אלקס היה משפטן וליטיגטור בעל יכולות יוצאות דופן. חריפות שכלו, ניתוחיו האנליטיים וחשיבתו האסטרטגית המבריקה הפכו אותו למגדלור של ידע, מקצועיות וניסיון. במהלך הקריירה המפוארת שלו, ייצג בהצלחה מרובה שורה ארוכה של אנשי עסקים וחברות מובילות בישראל וברחבי העולם, בסכסוכים מורכבים וחובקים עולם.

מלבד פעילותו הענפה, תרם אלקס תרומה משמעותית גם לחברה. הוא כיהן כיו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, חבר דירקטוריון בארגון Lex Mundi ונשיא הארגון הבינלאומי של עורכי הדין והמשפטנים היהודיים. במסגרת תפקידיו אלו, פעל לקידום ערכים חשובים כמו אתיקה מקצועית, מאבק בטרור והגנה על המדינה בזירה הבינלאומית.

מעבר להישגיו המקצועיים הרבים, היה אלקס מנטור ומורה דרך אמיתי עבור רבים מעורכי הדין במשרד ובעולם המשפט. הוא העניק יחס שך כבוד עמוק למקצוע עריכת הדין, והבית בצורה העמוקה ביותר את תפקידו של עורך הדין. הוא גידל דור של עורכי דין צעירים שלמדו ממנו את רזי המקצוע, עם דגש על חשיבה אסטרטגית ומתן שירות ללקוחות ללא פשרות, תוך שמירה על כבוד המקצוע ועמיתיו.

אלקס היה ענק בליטיגציה, משפטן מבריק ואיש אתיקה ללא רבב. עבור רבים בתחום, הוא היה מקור ידע וניסיון בלתי נדלים, ותרומתו למקצוע עריכת הדין ולערכיו לא תסולא בפז.

בהליכתו ובמעשיו סלל אלקס את הדרך עבור משפטים רבים בישראל. אנו נמשיך לצעוד בנתיב שהתווה, תוך מחוייבות בלתי מתפשרת לשירות משפטי מדויק ומקצועי, נאמנות בלתי מעורערת לערכי היושרה והמצוינות, ומאמץ מתמיד למען לקוחותינו.

כבוד גדול עבורנו להמשיך את מסורת ההצטיינות שהנחיל לנו אלקס ז"ל.

יהי זכרו ברוך.

רותה אורן (1926 – 2016)

רותה אורן גדלה בירושלים, ישראל. היא חלמה להצטרף לקיבוץ ונרשמה ללימודי חקלאות, אבל מלחמת העצמאות קטעה את תוכניותיה. היא התנדבה ושירתה כמפעילת אותות בפלמ"ח בזמן המלחמה. לאחר המלחמה היא למדה משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם קיבלה תואר שני, והצטרפה לאחר לימודיה לש. הורוביץ ושות'. רותה הייתה עורכת דין ושותפה במשרד במשך קרוב ל-60 שנה, עד לפטירתה.

ישנם מעט עורכי דין בישראל, אם בכלל, שהיה להם מעמדה האגדי של רותה אורן. היא נחשבה ברמה העולמית לאחת מעורכי הדין העסקיים והמסחריים המובילים בישראל. רותה ייצגה רבות מהחברות והמוסדות הגדולים בישראל, כמו גם חברות רב לאומיות, כולל כל הבנקים הישראליים, מכון ויצמן למדע, HWZOA בית החולים הדסה, רדימיקס, כור, סיטיבנק, צ'ייס מנהטן, ABN עמרו, בר שטרנס, אליעזר פישמן ברבות מרכישותיו, לרבות במכרז לרכישת בנק הפועלים, פרייס ווטרהאוס, סומך חייקין KPMG, ארנסט אנד יאנג ישראל – קוסט פורר גבאי וקסיירר, לוקסמבורג תעשיות, תנופורט, כבישי חוצה ישראל, אוניברסיטת תל-אביב ועוד רבים.

בנוסף, רותה אורן הייתה גורם מרכזי בהקמת החברה הראשונה בישראל להעברת טכנולוגיה, חברת "ידע למחקר ופיתוח בע"מ" ממכון ויצמן היא יצרה את מודל הרישוי החוקי שמיושם על ידי "ידע" עד היום. המודל עדיין נמצא בשימוש על ידי רבים מהמוסדות האקדמיים המובילים בעולם.

ההערצה לרותה לא עצרה בגבולות הלאומיים והיא מצאה את עצמה מובילה גם עסקאות מחוץ לישראל. רותה ייעצה גם לרבים מאנשי העסקים המובילים בישראל בענייניהם המשפטיים האישיים. באופן לא מפתיע, רותה התבקשה לכהן במועצות ובוועדות רבות. בין היתר, הייתה חברת דירקטוריון בקונגלומרט כור, חברה בוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב וחברה בוועדה הציבורית שהקים שר המשפטים לבחינת פעולת לשכת עורכי הדין בישראל.

מלבד קבלת שבחים חוזרים ונשנים מכל המדריכים המשפטיים הבינלאומיים המכובדים, בשנת 2001 הייתה רותה אחת מהזוכות הראשונות בפרס "נשים במשפט" של לשכת עורכי הדין בישראל, ובשנת 2013 העניקה לה הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים את פרס מפעל חיים הראשון שהוענק אי פעם על ידי הפקולטה.

רותה הייתה ייחודית לא רק בגלל הידע, המומחיות המשפטית והאינטליגנציה שלה, אלא גם בגלל גישת "השכל הישר" שלה, מסירותה המלאה ללקוחותיה והקולגיאליות שלה, היושרה הבלתי מעורערת והסטנדרטים האתיים הגבוהים שהיא פעלה לאורם. בנוסף, למרות הצלחתה והישגיה המדהימים היא נותרה צנועה ונגישה לכל; חברי המשרד, ללא קשר למעמדם, כמו גם רבים אחרים, כולל עמיתים למקצוע, שנזקקו לעצתו של מישהו בעל אינטליגנציה יוצאת דופן, מצפן מוסרי ברור ואוזן קשבת, פנו באופן קבוע לרות בבקשת עזרה או עצה – הדלת שלה תמיד הייתה פתוחה. היא גם הייתה שותפה ועמיתה יוצאת דופן, ששמה את טובת המשרד לפני האינטרסים האישיים שלה.

אולי המילים של רותה עצמה שנאמרו עם קבלת פרס מפעל חיים באוניברסיטה העברית, מבטאים בצורה הטובה ביותר את גישתה: "עולם המשפט נתן לי יותר ממה שהחזרתי. בזכות המקצוע שלי פגשתי אנשי עסקים, מדענים, אנשים בתפקידים מגוונים וכמובן עורכי דין. ההיכרויות הללו העשירו אותי הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. אני שמחה לומר שרכשתי חברים רבים, ורבים מהם הגיעו לכאן הערב… זכיתי לחיות חיים בהם אני עוסקת במה שמעניין אותי, ובמה שאני אוהבת. אני חייבת תודה למקצוע".

אמנון גולדנברג (1935 – 2005)

אמנון, השלישי מבין ארבעה ילדים של נחמה ויחזקאל גולדנברג ז"ל, מהמשפחות המייסדות של העיר חדרה, גדל עם שורשים ציוניים חזקים. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בחדרה, למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים בהצטיינות את לימודיו בשנת 1956. את שירותו הצבאי סיים בפרקליטות הצבאית ובשנת 1959 השלים את הדוקטורט בלונדון. עם שובו ארצה, התמחה בלשכת פרקליט המחוז, מחוז תל אביב ובמשרד ש. הורוביץ ושות', אליו הצטרף כעורך דין.

בשנת 1965 הפך אמנון לשותף במשרד עורכי הדין, ועד מהרה זכה לתהילה כליטיגטור מבריק וכמשפטן משכנע ויוצא דופן. בשנות ה-70 אמנון כבר היה מוכר בכל הארץ וייעוץ שלו התבקש לא פעם על ידי גורמים בולטים בממשלה ובכלכלה בישראל וכן על ידי עורכי דין. במהלך תקופה זו אמנון תרם רבות לביסוס המוניטין של המשרד כאחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בישראל. היושרה וההתנהגות הקולגיאלית של אמנון זיכו אותו בכינוי "אדון המקצוע".

דיני הקניין הרוחני היו תמיד קרובים לליבו של אמנון. במהלך שנות פעילותו האינטנסיבית ביותר הוא נחשב לדמות המובילה בתחום. הוא היה המומחה הבכיר וטיפל בכל התיקים המורכבים והמאתגרים ביותר בתחום זה. אמנון הניח את היסודות ופיתח את ענפי הקניין הרוחני השונים בישראל: הוא עסק בפטנטים, זכויות יוצרים וזכויות מבצעים, מדגמים וסימני מסחר, כינוי מקור, סודות מסחריים ודיני התעשרות שלא כדין. בכל אחד מהתחומים הללו השאיר אמנון את עקבותיו ויצר תקדימים שינחו את התחום גם בזמנו וגם בדורות הבאים. התקדימים המשפטיים שיצר אומצו מאוחר יותר על ידי המחוקק ביותר ממקרה אחד, למשל בנוגע להגנת זכויות יוצרים על תוכנות מחשב, או החלת דיני התעשרות שלא כדין כהשלמה לדיני הפטנטים.

בין השנים 1979-1983 היה אמנון נשיא לשכת עורכי הדין בישראל, עמד בראש ועדות ציבוריות חשובות רבות וכיהן כמרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא פרסם מאמרים רבים בסקירות משפטיות וספרים, היה חבר בוועדת ההוראה בבית הספר למשפטים של המכללה למנהל, יו"ר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, יד חיים ויצמן ושל ארגונים נוספים.

אמנון היה ידוע תמיד כשואף למצוינות. הוא היה איש בעל תחומי עניין רבים, העריץ שפות וספרים. הוא היה אמן מילים ואהב מוזיקה באופן עמוק ויסודי. אחד התפקידים האהובים עליו היה כהונתו כיו"ר התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אמנון היה אדם יוצא דופן, משפטן בעל שיעור קומה, שהטביע את חותמו באקדמיה, באולמות המשפט, בחיי החברה והכלכלה ובארגונים ציבוריים חשובים. גלימת עורך הדין שלו, גם אם לא נראית, הייתה תמיד על כתפיו. הוא דחה פניות שהופנו אליו בקביעות לכהן כשר בממשלה או כשופט בית המשפט העליון, ואמר כי כישוריו ומומחיותו טמונים בהיותו ליטיגטור.

בתחילת שנת 2000 התפטר אמנון מהמשרד שבראשו עמד בשל בריאות לקויה. הוא נפטר בשנת 2005. ספרייתו העשירה, שנאספה באהבה במשך עשרות שנים, נתרמה למכללת ספיר בנגב, ונקראת על שמו. אמנון הותיר אחריו את אשתו אורה, ילדיו אדר, אפרת וארנן, ושישה נכדים, שרק שניים מהם הספיק להכיר.