פסק דין AG München, 13.02.2026 – 142 C 9786/25 אשר ניתן בבית משפט השלום במינכן, גרמניה, מיום 13 בפברואר 2026 הוא פסיקה ראשונה וחשובה המתייחסת לעקרונות הקניין הרוחני המסורתיים וליישום ביחס ליצירות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית גנרטיבית.
פסק הדין של בית המשפט השלום במינכן עסק בשאלה עקרונית: האם לוגו שנוצר באמצעות תוכנת בינה מלאכותית גנרטיבית זכאי להגנת זכויות יוצרים לפי סעיף 2 לחוק זכויות היוצרים הגרמני (UrhG).
התובע ביקש צו מניעה כנגד השימוש של הנתבע בסמלים גרפיים, אשר יצר באמצעות בינה מלאכותית גנרטיבית.
השאלה המרכזית שעמדה לפתחו של בית המשפט הייתה האם מעורבותו של המשתמש בתהליך היצירה, דרך מתן הנחיות מילוליות (Prompting) מספיקה כדי להגדירו כ"יוצר" שאישיותו משתקפת בתוצר הסופי, ובכך להפוך את התוצר ל"יצירה" (Werk) המוגנת על פי חוק.
עיקרי קביעות בית המשפט
בהחלטתו, חזר בית המשפט על העיקרון היסודי שלפיו רק "יצירה רוחנית אישית של אדם" זכאית להגנה משפטית. נקבע כי עצם השימוש בתוכנה או בטכנולוגיה אינו שולל הגנה באופן אוטומטי, אך זו תלויה לחלוטין במידת ההשפעה היצירתית הממשית שהפעיל האדם על התהליך למרות השימוש בתוכנה.
לשם כך, הגדיר בית המשפט תנאים להכרה בזכויות יוצרים בתוצרי בינה מלאכותית:
קיומה של השפעה אנושית במהלך שלב ה-Prompting או לאחריו; דרישה שהתוצר הסופי ישקף את הבחירות היצירתיות ואת אישיותו הייחודית של המשתמש; וקיומה של "דומיננטיות יצירתית", כך שהאלמנטים שהוכנסו על ידי האדם יהיו כה משמעותיים שהתוצר יזוהה כיצירה מקורית שלו ולא כתוצר טכני של המכונה (התרגום אינו רשמי):
"התובע אינו זכאי לתביעות הנטענות לפי סעיף 97 פסקה 1 לחוק זכויות היוצרים הגרמני (UrhG). המוצרים השנויים במחלוקת אינם יצירות אמנות שימושית המוגנות בזכויות יוצרים לפי סעיף 2 פסקה 1 מס' 4, פסקה 2 לחוק זכויות היוצרים הגרמני (UrhG).
מושג היצירה בסעיף 2(2) לחוק זכויות היוצרים הגרמני (UrhG) מהווה, כפי שנקבע בפסיקה הרשומה של בית המשפט האירופי לצדק (ECJ), מושג אוטונומי של משפט האיחוד האירופי אשר יש לפרש ולהחיל אותו באופן אחיד, והוא כולל שני מרכיבים. ראשית, החפץ המדובר חייב להיות מקורי במובן שהוא מייצג את היצירה האינטלקטואלית של היוצר עצמו. שנית, הסיווג כ"יצירה" שמור למרכיבים המבטאים יצירה כזו. באשר ליסוד הראשון, על פי הפסיקה הרשומה של בית המשפט האירופי לצדק, חפץ יכול להיחשב מקורי רק אם הוא משקף את אישיותו של יוצרו על ידי ביטוי החלטותיו היצירתיות החופשיות. אם, לעומת זאת, יצירתו של
חפץ נקבעה על ידי שיקולים טכניים, על ידי כללים או על ידי אילוצים אחרים שלא הותירו מקום למימוש חופש אמנותי, לא ניתן להניח כי חפץ זה בעל המקוריות הנדרשת לסיווג כיצירה.
השאלה האם למוצרים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית יש אופי של יצירה תלוי, על פי הדעה הרווחת בספרות, במידה שבה עדיין מופעלת השפעה יצירתית אנושית למרות התהליך הנשלט על ידי תוכנה.
לכן, מה שנדרש הוא השפעה יצירתית אנושית על עיצוב היצירה הספציפית עצמה, למשל, באמצעות קביעות מוגדרות מראש אינדיבידואליות מספיק בתכנות תהליך היצירה של המוצר הספציפי עצמו, אולי בשילוב עם תהליך בחירה בין המוצרים שנוצרו. עצם הבחירה של מוצר בינה מלאכותית מתוך מספר "הצעות" אינה מספיקה כשלעצמה".
במסגרת ניתוח המקרה הספציפי, בחן בית המשפט את ה"פרומפטים" שנתן התובע וקבע כי מדובר בהנחיות טכניות או בבקשות מוכוונות תוצאה בלבד, כגון בקשות "לעדן את תווי הפנים" או "להפוך את הידיים לריאליסטיות יותר".
השופט קבע כי מדובר בהנחיות טכניות או מוכוונות תוצאה בלבד, ולא בהחלטות אמנותיות המבטאות אישיות. התובע השאיר את מלאכת העיצוב האמנותי לבינה המלאכותית, בעוד הוא פעל כ"עורך" או "מזמין עבודה" ולא כיוצר.
השופט פסק כי הנחיות אלו אינן עולות כדי החלטות אמנותיות המבטאות את אישיות היוצר, אלא מעידות על כך שהתובע השאיר את מלאכת העיצוב האסתטי לבינה המלאכותית ופעל כ"עורך" או כ"מזמין עבודה" בלבד:
"מבחינה פיגורטיבית, נדרש "שהשימוש במודל הבינה המלאכותית יהיה קרוב יותר לעזר מאשר לכלי יצירתי עצמאי" (Olbrich/Bongers/Pampel, GRUR 2022, 870, beckonline). בסופו של דבר, הקלט חייב לעצב את הפלט המתקבל ("הביטוי" של היצירה המוגנת בזכויות יוצרים) באופן אובייקטיבי מספיק וניתן לזיהוי באופן חד משמעי (Leistner, GRUR 2025, 1123, 1132, beckonline). לדברי בית המשפט, זה המצב, לפחות, אך רק כאשר האלמנטים היצירתיים המשולבים בהנחיה שולטים בפלט באופן כזה שניתן לראות את היצירה כולה כיצירה מקורית של מחברה.
לכן, אין זה מספיק אם, במסגרת ההנחיה, הבינה המלאכותית נותרת בסופו של דבר לקבל את "החלטת" העיצוב באמצעות הוראות כלליות ופתוחות בלבד, גם אם הוראות אלה רבות ומראה הפלט משתנה בהתמדה. בניגוד לדעת התובע, אין זה רלוונטי כלל אם הוא משתמש ב"גרסת פרימיום בתשלום" של הבינה המלאכותית, איזה ערך בית המשפט ייחס לעניינו בסעד מניעה, או עד כמה נוצרה ההנחיה מורכבת וקפדנית. משימות טכניות בלבד אינן משקפות את אישיותו, ללא קשר לכמה יקרות או גוזלות זמן הן. זכויות יוצרים אינן מתגמלות ומגנות על השקעות, הוצאות זמן או חריצות, אלא אך ורק על תוצאה של פעילות יצירתית (…"
תוצאת פסק הדין וחשיבותו
התביעה נדחתה לאחר שנקבע כי ללוגו המדובר אין "אופי של יצירה" (Werkcharakter), משום שהפעילות הטכנית של המכונה גברה באופן מובהק על התרומה היצירתית האנושית המצומצמת של התובע.
הפסיקה מציבה רף גבוה עבור משתמשי בינה מלאכותית, תוך הבהרה כי הנדסת פרומפטים כשלעצמה לרוב לא תזכה בהגנה, אלא אם מדובר בתהליך מורכב וייחודי של ברירה ועיצוב אישי.
פסק הדין מיישר קו עם החלטות שהתקבלו בארצות הברית, לדוגמא בפרשת Zarya of the Dawn ומחזק את המדיניות השוללת הגנה אוטומטית מתוצרי AI גולמיים תוך מתן כלים להבחנה בין הוראות טכניות כלליות לבין עיצוב אמנותי מוגן. הוא מבהיר כי בתי המשפט לא ימהרו להעניק בעלות על תוצרים שנוצרו בלחיצת כפתור, גם אם נדרשו כמה סבבים של תיקונים. כדי לקבל הגנה, המשתמש חייב להוכיח שהוא היה "הגורם הדומיננטי" בעיצוב האסתטי, ולא רק זה שהגדיר למכונה מה לעשות.
יש לציין כי בעוד שבית המשפט במינכן בחר בקו שמרני ומגביל, בית המשפט לאינטרנט בבייג'ינג הציג בפרשת Li v. Liu גישה הפוכה באופן מפתיע. בפרשה זו, נקבע כי תמונה שנוצרה באמצעות Stable Diffusion זכאית להגנת זכויות יוצרים. מההשוואה בין שני פסקי הדין ניתן להסיק מספר תובנות קריטיות:
א. הפרומפט כוקטור וכראיה למאמץ אינטלקטואלי
בית המשפט בסין ראה בכך "תרומה אינטלקטואלית משמעותית" והוכחה לכך שהאדם הוא זה שקבע את הקומפוזיציה והאסתטיקה. לעומת זאת, במינכן, הפרומפטים נתפסו כהוראות טכניות בעיקרן ל"שיפוץ" תוצאה קיימת. במובן זה הובעו לאחרונה דעות על ידי מלומדים המתייחסות ומציעו לבחון את רמת היצירתיות והמקוריות של הפרומפט, אשר עשויה להיות המפתח להכרעה בין "הנחיה טכנית" לבין "ביטוי אישי", כאשר ביטויים בלתי צפויים וייחודיים יזכו לציון מקוריות גבוה יותר המצדיק הגנה רחבה.
ב. תמריצים כלכליים מול הגנה על אישיות היוצר
הפסיקה הגרמנית נאמנה למסורת הקונטיננטלית (Droit d'auteur), המקדשת את הזיקה שבין יצירה לנשמתו ואישיותו של היוצר. הפסיקה הסינית, לעומת זאת, משקפת גישה תועלתנית (Utilitarian) יותר: בית המשפט בבייג'ינג ציין במפורש כי הכרה בזכויות יוצרים בתוצרי AI תעודד אנשים להשתמש בכלים אלו ולקדם את תעשיית הטכנולוגיה. יש כאן התנגשות בין ערך המוסר והאדם לבין ערך הקידמה והיעילות.
ג. הגדרת ה"יוצר" – במאי מול פקיד
בסין, המשתמש נתפס כמעין "במאי" שמוביל את המכונה לתוצאה רצויה דרך סדרת בחירות סלקטיביות. בגרמניה, באותן נסיבות כמעט, המשתמש נתפס כמעין "לקוח" שמבקש בקשות מבעל מקצוע (המכונה). הסתירה הזו מלמדת כי הגדרת המושג "בחירה יצירתית" היא כיום סובייקטיבית ותלויה בפרשנות של השופט לשאלה איפה נגמרת ה"פקודה" ומתחילה ה"יצירה".
ד. הצורך באחידות בינלאומית
הסתירה בין פסקי הדין יוצרת מצב של אי-ודאות משפטית גלובלית: אותה תמונה עשויה להיות מוגנת בסין אך חופשית לכל דורש בגרמניה או בארה"ב. מצב זה מחזק את הצורך באמנות בינלאומיות חדשות שיסדירו את מעמדן של יצירות ה- AI שכן האינטרנט אינו מכיר בגבולות שיפוטיים אלו.
לסיכום, המאבק שבין פסק הדין ממינכן לבין פסק הדין מבייג'ינג ממחיש כי עולם המשפט נמצא בנקודת פיצול: האם להגן על ה"תהליך" (המאמץ האנושי בהפעלת ה – AI או להמשיך להגן רק על ה"מקור" (הביצוע האנושי הישיר). המנצחת במאבק הזה תכריע כיצד תיראה הכלכלה היצירתית של המאה ה-21.
לקריאת פסק הדין:
https://www.gesetze-bayern.de/Content/Document/Y-300-Z-BECKRS-B-2026-N-1513?hl=true
